נאומה של נעמי מורביה יו"ר המטה בכיכר רבין

ציבור יקר, אחיותיי ואחיי הנשים והאנשים והילדות/ים עם המוגבלות, אזרחי מדינת ישראל.
ראשית אביא את דבר יו"ר ההסתדרות שנבצר ממנו מלהגיע לכאן, והסמיך אותי לדבר בשמו.
ההסתדרות ואני כיו"ר אבי ניסנקורן, מחויבים לשיפור זכויות הנכים ושילובם כפי שעשינו בהסכם המחייב להעסקת עובדים עם מוגבלות וכפי שפעלנו בהתייחסות מיוחדת בהסכם הפיצוי לתושבי הדרום בתקופת צוק איתן, וכפי שנעשה בעקבות העלאת שכר המינימום והתוספת למקבלי השר"מ.

אנחנו רק בתחילת הדרך ונפעל ביחד כחברה שוויונית שמקבלת את האחר, שמכירה בזכותו לחיות בכבוד, מעניקה לו את האמצעים לכך.

מטה מאבק הנכים נמצא כאן על הבמה היום לימינו של אלכס פרידמן, יחד עם פורום הארגונים למשא ומתן מול ממשלת ישראל, והחבורה הצעירה והנפלאה שהשקיעה לילות כימים כדי שהקמפיין נכה – לא חצי בן אדם יקרום עור וגידים.
אני כאן על במה זו מאחר ויש לי חלום. בחלומי אדם עם מוגבלות לא יאלץ לעבור שבעת מדורי גיהינום בכדי להתקיים קיום בסיסי. אדם עם מוגבלות לא יושפל עד עפר במדינה שבסיסה האידיאולוגי אמור להיות "ערבות הדדית".

נכות איננה בחירה. היא גזירת גורל. הרפואה המאריכה חיינו, לא משפרת את איכותם – ובטח לא מרפאה את חלקנו לצערי הרב.

תמיד אני מצטטת את אילן, חבר יקר מימי בית הספר היסודי ועד התיכון, דוגמא ומופת להתמודדות והתגברות על הקשיים שהחיים הציבו בפניו, שכיום הוא מהמובילים בכנסת ישראל את החקיקה והתקינה בנושא תקנות נגישות כיו"ר תת הוועדה לנגישות, הלא הוא אילן גילאון: כל אדם הוא נשא מוגבלות. חצי מהאנשים יודעים כבר – וחצי עוד ידעו.
בשביתה הגדולה בת 77 הימים בה מטה מאבק הנכים השתלט על בניין משרד העבודה והרווחה בחורף 2001/2, לאחר מאבק קשה, סגירת צמתים והעיר ירושלים כולה, הממשלה בראשות אריק שרון נאותה להעלות לנו את הקצבאות בכשלוש מאות שקלים במירב, וגם זה תוך יצירת אפליה ואי שיוויון בין סוגי הנכויות.  החקיקה והיישום חלו בשנת 2003 ומייד לאחר מכן שר האוצר דאז הכניס את הקצבאות שלנו להקפאה עמוקה במסגרת חוק ההסדרים כמעט ל 10 שנים. כשכבר הופשרו הקצבאות הן הוצמדו למדד, ביודעין, במכוון, מהסיבה הפשוטה – המדדים נמוכים מאוד – כך שאיננו זכאים לעדכון למרות שיוקר המחייה והמחירים במשק משתוללים.
מחירי הסולר משנת 2001 שעמדו על פחות משמונים אגורות לליטר – הכפילו עצמם כמעט בריבוע ל 15 ₪ לליטר מחיר רשמי.
השכירות והמשכנתאות עלו בלמעלה מ-80% בארבע השנים האחרונות.
בעוד שבפרק זמן זה שכר המינימום עודכן כמה וכמה פעמים, קיצבת הנכות הבסיסית לא עודכנה בשקל אחד אפילו!

אנו מהמדינות המפגרות בכל מובן במיוחד בנושאי אנשים עם מוגבלות ביחס ל OECD!!!

ראשיתו של המאבק על גובה קצבאות הנכות החל בכנסת החמש עשרה בין השנים 1969 ו 1974. כבר אז הונח חוק על שולחן הממשלה בנושא זה. עם חילופי הממשלות בכנסת ה 16 הצעת החוק הונחה שוב. כך בכנסת ה17 ו ה 18.
בכנסת ה 18 להזכירכם אך לפני כשנתיים וחצי, ח"כ אילן גילאון יחד עם חכי"ם נוספים העלה הצעת חוק להעלאת גמלת הנכות ל40% מהשכר הממוצע במשק. כלומר בגובה שכר המינימום +-. ההצעה אמורה הייתה להגדיל משמעותית את גמלת הנכות ולהצמיד אותה לשכר הממוצע (שעולה בקצב כפול ממדד המחירים לצרכן אליו הגמלה מוצמדת בפועל), ממשלת ישראל שלחה את שר הרווחה דאז, שמאוד הזדהה עם מצוקתנו, אך המליץ להעלות את הצעת החוק בעוד שישה חודשים מאחר והאוצר מתנגד. בינתיים – כעבור שלושה חודשים הממשלה פיזרה עצמה לדעת, וחברי הכנסת ה 19 אפילו לא הספיקו לחמם את מושבי עור הצבי במשכן…

מה הקשר בין האוצר למצב האנשים עם המוגבלות כיום? הכלכלה הניאו ליברלית רואה בנו נטל, האיש השמן על גב האיש הרזה, פרזיטים שמוטב והיו מוגלים על גבי קרחון לאי נידח. לא מביאה בחשבון עובדה פשוטה, ללא בסיס הפירמידה – שאלו אנחנו, האנשים הקטנים שבתחתית, באם אנחנו לא נוכל לצרוך מוצרים, גם גלגלי הכלכלה לא ינועו מילימטר אחד קדימה.
למה להכביר במילים? קצבת הנכות היום היא פחות מחצי משכר המינימום במשק, שנחשב לסכום הבסיסי ביותר לקיום.
היכן חמשת הממי"ם של ז'בוטינסקי ז"ל – מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא?

זו לא גזירת גורל – אלא החלטה של פוליטיקאים ואנשי כלכלה, הדנים אותנו לחיים של עוני מנוון, מחסור, השפלה עד עפר בפני ילדינו ומשפחתנו, מכריחים אותנו לבחור בין לחם לתרופה, מה ינותק החודש – החשמל או המים? מתי יוציאו לנו צו פינוי מהבית עקב אי תשלום שכירות/משכנתא?

האם אדם עם מוגבלות משלם מחצית מהמחיר של ליטר חלב?
האם אדם עם מוגבלות משלם מחצית מהמחיר של כיכר לחם?
האם אדם עם מוגבלות משלם מחצית מהמחיר של תרופה בקופת חולים?
האם אדם עם מוגבלות משלם מחצית מהמחיר של שכירות? משכנתא?
אם התשובה לכל השאלות האלו היא לא, אז איך מצפים שאדם עם מוגבלות יתקיים עם פחות ממחצית שכר המינימום במשק?
האם אנו צריכים לצאת שוב לכיכרות ולצמתים בכדי לקבל את מה ששילמנו כל חיינו כבוגרים – או ההורים עבור ילדיהם – כחוק?
האם שכחנו את הייחוד שלנו כעם – הערבות ההדדית?
"ורבת את ריבם של גר יתום ואלמנה"?
אני מצטרפת מעל במה זו יחד עם חברי אלכס פרידמן, פורום ארגוני הנכים למשא ומתן עם ממשלת ישראל – בדרישה להפסיק להביט דרכנו כשקופים – ולהעלות את קצבת הנכות לגובה שכר המינימום במשק.
אנחנו אזרחי מדינת ישראל שווי זכויות – וככאלו אנו דורשים פה ועכשיו שיוויון גם בזכות לקיום בכבוד.
תודה רבה.

נעמי מורביה

תגובות

תגובות